איקיגאי

אני רוצה לחלוק אתכם שבוע קשה שהיה לי. נתחיל מהסוף שבו הגיע לידי הספר “איקיגאי”. עליו אני הולכת להרחיב בפוסט הזה.

מי שמכיר אותי יודע שאני פעלתנית לא קטנה- עושה מיליון דברים ולא נחה לרגע. עד היום זה היה לטובתי. כשאר מהעשייה הזו נולדו כל כך הרבה דברים, ביניהם הבלוג הזה, מיזם או שניים שנבנו להם בעבר, התנדבות, הרצאות לכל מי שרוצה לשמוע, just name it!

לא ראיתי את מה שעמד לבוא:

את ההרס העצמי הזה, את החוסר זמן בשל עשייה מרובה כל כך, שלא נשאר זמן לעצמי. את העצבות הזו כי אין לי את היכולת לשבת מבלי לבצע פעולה מסוימת שתקדם מישהו או משהו. יצרתי דמות שיודעת לבצע פעולות כל עוד יש תוצר מיידי, כל עוד יש תנועה נראית לעין. לא חשבתי שאתגעגע לישיבה ובהייה בקיר כל כך כמו שחשתי השבוע. מי שמזדהה איתי, נא להרים את היד!

אבל לא ידעתי לעשות משהו אחר, כל כך הרגלתי את עצמי לעשייה מרובה, בלי זמן לעצמי, בלי עשייה לעצמי.

לכבוד הסוף שבוע החלטתי ללכת להסתובב, בין החנויות והחום של אוגוסט הגעתי לסטימצקי, ואני לא מאלה שקונים ספרים (כן כן יש לי מנוי לספריה), בכל זאת נכנסתי כי נשאר לי זיכוי מחג כלשהו. ידעתי שיש כמה ספרים שבא לי לקרוא על מציאת האני העצמי, הדרך אל האושר וכאלה, אבל אז ראיתי בולט בצד של המדף ספר צהוב בוהק שכתוב עליו “איקיגאי”.

התחלתי לרפרף בו ובעמוד הראשון היה כתוב “רק אם תמשיכו להיות פעילים, תרצו לחיות 100 שנה” (פתגם יפני). מיד הבנתי שהספר הזה הולך איתי הביתה (הוא גם היה האחרון ובלט לי מהקצה של המדף, מה לא הייתם פועלים כמוני ועוד חושבים שזה כוח מיסטי כלשהו?!)

אז מה זה איקיגאי ולמה חשוב לי לספר לכם עליו?

משמעות המילה ביפנית זה “האושר הטמון בפעילות מתמדת”. היפנים מאמינים כי לכל אדם יש איקיגאי, סוג של סיבת קיום, הסיבה שאנחנו קמים בבוקר, הסיבה שאנחנו רוצים להביא ילדים לעולם, וכל אחד מוצא את האיקיגאי שלו בזמן אחר. וכך זה נראה כסרטוט:

תוך כדי הקריאה אני מתחילה להתעודד ולהבין שהעשייה היא לרוב מה שעושה לנו את האושר, לפחות לי, וחשוב למצוא בכל עשייה משהו שאתם עושים גם בשבילכם. ולא- זה לא מעשה אנוכי או אגואיסטי. אם אתם לא תעניקו לעצמכם אף אחד אחר לא יעניק לכם (או כמו שאמא שלי הייתה אומרת לי “אם אין אני לי מי לי”).

חוקרים אשר חקרו את האזורים ביפן בהם מתגוררים אנשים מאריכי ימים הגיעו למפתח לאריכות ימים, שכולל בתוכו מציאת תכלית לחיים (שזה האיקיגאי) ויצירת קשרים חברתיים אמיצים. שזה מאוד מתחבר למה שכתבתי בפוסט למה לי שת”פ, כי החיבור עם אנשים הוא הכרחי לקיום שלנו, בין אם זה לביזנס או פלזר, התקשורת הבין אישית שלנו חשובה להמשך קיומנו ומציאת האושר ואריכות ימים. כאשר יש לנו מעטפת קשרים טובה ורחבה יש תחושת בטיחות ושייכות. כמו שמגיעים הביתה בסוף שבוע לבקר את ההורים ואתם יודעים שלא משנה איזה סיפור שקרה לכם תספרו להם הם יקבלו אתכם.

תכלית החיים היא נושא מורכב כשלעצמו, אבל מהקריאה של הספר מבינים כי הכל נמצא בעשייה שלכם, שלא משנה מה תעשו, זה יתרום לכם בחיים, זה יקדם אתכם קדימה- גם אם תבינו שאתם עושים משהו שלא מקדם אתכם, עצם הידיעה קידמה אתכם.

התפיסה של פרישה בגיל הגמלאות היא שנויה במחלוקת, כי אני יכולה לספר לכם שאמא שלי תמצא את עצמה במצב בריאותי קשה אם היא תפסיק לעבוד ותפסיק לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב- וזה לטפל בעור של אנשים, לשמח אנשים, להיות בתקשורת עם לקוחות משתנים ולקוחות חוזרים. ההתרכזות בפעולות משחררות משהו במוח שגורם לגוף להרגיש בחשיבותו בעולם ולרצות להמשיך להתקיים. זה משאיר את המוח פעיל.

אך לצערי לא כולם יכולים להמשיך לעשות את מה שהם אוהבים, אבל הרעיון מאוחרי העשייה המתמדת לא חייב להתפרש כדבקות במקצוע שלכם, זה יכול להיות כל עשייה שבאה מהתכלית שלכם. אם למשל התכלית שלכם היא לנגן- תנגנו. גם בגיל 70-80 תנגנו, לא רק במתנ”ס- תנגנו לעצמכם, לחברים, ברחוב, בגגות, באירועים.

כיום אני יודעת שהעשייה שלי עדיין נובעת מחיפוש האיקיגאי שלי, אבל מה שבטוח, שהבלוג הזה הוא הדבר הכי טוב שעשיתי בחיי.

מה האיקיגאי שלכם?