ממפיקה לאשת עסקים למפיקה

למי שעוקב אחרי בלינקדאין יודע כמה הקפדתי לפרסם את האירוע המיוחד שהרמתי בעבודה בחודש האחרון (חתיכת אירוע). לא חשבתי שאצטרך להשתמש בכישורי כמפיקה שוב, אבל הנה זה קרה! פתאום מלעבוד על שיתופי הפעולה, הפגישות עם לקוחות פוטנציאלים והגעה לכנסים, מצאתי את עצמי במשך חודש מקימה אירוע מכובד של שבוע…

חיי כמפיקה

אני לפעמים נעצרת ונזכרת בימים שלי כמפיקה, יותר נכון מתאמת הפקה, אבל הייתי הרבה יותר מזה, עבדתי עם אנשים מדהימים ונתתי את כל כולי והאמנתי באומנות שאנחנו עושים אז כן אם היה צריך להיות מוצאת לוקיישנים-משא ומתן על מחירים-סגירות מול העירייה להרשאות-ועוד כלמניי סידורים שצריך לעשות שהם הרבה מעבר למה שמצופה. אבל עשיתי את זה, באהבה!

אהבתי להיות בעולם ההפקות, זה היה כמו להיות כבאית - תמיד לכבות שריפות ולדאוג שהסרט יצא הכי הכי טוב שאפשר. ואז אח"כ בבכורה לראות את הקהל מרוכז במסך, ובסוף התודות שיש על כל העבודה. האם הם שמו לב איך השולחן ברקע היה בדיוק זה שמופיע בסוף? כמה דאגנו שיהיה שם…

או האם השחקנית לא לבשה את אותה השמלה כי הייתה תקלה אז העורך עשה קירוב ועריכה של התמונה.

בקיצור - היה בזה הרבה ריגוש והנאה. אבל זהו, כשהסרט נגמר מחכים לסרט הבא, וזה הרגיש כמו קייטנה והלימודים שבין לבין….זה לא עזר לי לגדול.

אני זוכרת את הנקודה המדויקת שבה הבנתי שזהו, אני כבר לא שם ומיציתי את זה. הייתי בטוחה שאני הולכת ללמוד קולנוע ולהיות התסריטאית/מפיקה דגולה. אבל משהו אחריי הטיול במרכז אמריקה גרם לי להבין שזה שלב כיפי, אבל זה לא מספיק בשבילי. אני רציתי יותר. רציתי ליזום, רציתי לפתח רעיון לעסק, רציתי לסייע לעסק לצמוח, והייתי טובה עם אנשים אז לא חבל לא להנות גם מזה?

ככה מצאתי את עצמי הולכת לעשות תואר שומכלום, אבל נהנתי ממנו! ולמדתי בעזרתו מה אני כן רוצה לעשות עכשיו - אני הולכת להיות מפתחת עסקית!

מעולם לא חשבתי שבתוך כל זה אני אעזר שוב בכישורי כמפיקה.

להרים אירוע של שבוע

אז הטעות הראשונה הייתה לחשוב שכבר הפקתי בעבר, אני אצליח להרים את זה בכלום זמן...לא כשיש עוד לא מעט משימות נוספות במקביל שלא יכולות לנוח בצד.

איכשהו הבלתי אפשרי נהייה אפשרי, אבל לא הייתי מצליחה לבד. הבוס שלי, זה שהקים את המחלקה והביא אותי, פעל איתי ביחד, והבאנו רעיונות שכיבו כל שריפה שרק התחילה להתפשט. מצאתי את עצמי ביותר פלשבקים, וזה הניע אותי קדימה.

מצאתי את עצמי נעזרת בזכרונות העבר כדי לדרבן את עצמי לעבוד ולהנות מזה. הרי לא כל הימים הם זהב שכיף לקום בבוקר, אני מודה שרובם הם כאלה (אולי כי אין לי עדיין ילדים) אבל אני מאמינה שחשוב שלרובנו רוב הימים יהיו כאלה שאנחנו קמים בצפייה ועשייה. אחרת בשביל מה?

עצם העובדה שהעבר עזר לי לפעול בחודש האחרון גרם לי לתהות - האם כל אותם פסיכולוגים שאומרים לנו להניח לעבר היו משייכים אותי עכשיו לאדם מסכן שנשען על דברים ולא פועל בהווה? גם אם התשובה כן, אני לא חושבת כך.

לדעתי העבר נמצא בזיכרון שלנו למען נזכור להשתמש במה שלמדנו בזמנו, ואם על הדרך מפיק לנו שביב של הנאה מאותם ימים אין בזה כל רע.